כמה טיפולים צריך?


היא שואלת אותי: "מה, עוד פעם ללכת לטיפול? כמה כסף כבר אפשר להוציא על זה?! נמאס לי!"
עניתי לה: "אני מבינה אותך. גם לי נמאס מהנושא שאני חופרת בו כבר כמעט עשור. אבל לא יהיה לי שקט עד שאסיים איתו. וגם לך לא. זו הלמידה הגדולה. זה שיעור משנה חיים. זה ה-דבר שבוער בקרבך, ויש לזה מיליון סיבות טובות, גם אם לא נבין אפילו סיבה אחת."

עוד טיפול, ועוד שיטה, ועוד הבטחה, ועוד מטפלת.

האתגרים הגדולים הם מורכבים, והם כאלה בכדי שנחקור ונטפל בהם עד תום.
אני מאמינה שזה שיעורי חיים, כאלה שהם חלק מהמתנה שיש לנו להביא לעולם.

ככל שאנחנו נכשלים בזה יותר פעמים, העושר שלנו רב יותר.
ללא ספק, זה מעצבן, וזה שובר את הנפש, אבל תחשבו על סיפורי המוטיבציה הכי גדולים שיש. הם באים עם תשוקה בלתי נדלית, ורצף מרשים של כישלונות. 

איך לבחור שיטת טיפול?

היא התיעצה איתי: "מה עדיף לי דיקור או טיפול אנרגטי?"
עניתי לה: "טיפול רגשי! עשית אין ספור טיפולי גוף, תודעה, אנרגיה. פליז, תתני לרגש שלך חופש!"

יש איזה קטע בעולם שאני מטיילת בו, של אנשים שעושים התפתחות אישית ורוחנית מ-ט-ו-ר-פ-ת. אבל מה...קצת מתעלמים מהרבדים האחרים של הקיום שלנו (גוף, רגש, תודעה, אנרגיה)...

אפשר להשפיע על הגוף דרך עבודה אנרגטית, תודעתית, רגשית או פיסית. 
כולם יעבדו. 
כל אחד אולי בקצב שונה. 
ואני לגמרי בעד כל סוגי הטיפול. 
אבל זה בדיוק העניין. 
אני בעד *כל* סוגי הטיפול!

בכל שלב יש דרך אחרת ללכת בה. לשים עליה את תשומת הלב. 
אפשר להישאר רק באספקט רוחני, אבל זה אומר שאחד האספקטים האחרים שזקוק לתשומת ליבינו, ימשיך לקרוא בעוד ועד דרכים יצירתיות, עד שנבין שיש דרך נוספת ללכת בה. 

מתי לבוא לטיפול?

היא שאלה אותי: "אז, לבוא לטיפול?"
עניתי לה: "לא יודעת. רק את יודעת מתי זה מבעבע לך בבטן. מלהקשיב לך נראה לי שעוד לא. זה נשמע כמו אדוות של מה שעשינו. עוד לא התגלה הרובד הבא."

מכירים את ההבטחה שלי לפתור "נושא" בטיפול אחד?! אני לגמרי עומדת מאחורי המילה של עצמי. 
העבודה הזו עם תת המודע מאפשרת חקירה לנקודה בעבר שגרמה לאיזה משבר ושינוי ב"אני" שלנו. 
העזרה של משפחת הנשמה של המטופלת, מביאה אותנו באופן אפילו יותר מדוייק לנקודת ההתחלה, למקור, לשורש. 
ריפוי כזה ממוקד מביא לריפוי במציאות העכשווית בכל כך הרבה רבדים ומקומות. 
הריפוי מגיע לאשכול שלם של דברים שנלמדו כתוצאה מחוויית ילדות שיכולה להיות גדולה או קטנה, או אפילו אי הבנה של ילד.

אלוהימ! למה?! למה זה קרה לי?

אחד התרגילים המרפאים שיצא לי לעבוד איתם, זה להתבונן בדברים שמתפקששים. החוויות האלה שהורסות לנו את היום, מכניסות לנו ערמות של סטרס self-inflicted, אלה שהמציאות מתפוצצת לנו בפנים, ואנחנו חושבות: אלוהימ! למה?! למה זה קרה לי? 

ברירת המחדל שלנו היא לאגור סטרס, להתפוצץ מעצבים ואז להישאר עם תסכול. אתם יכולים לדמיין איך האנרגיה הזו גועשת בתוך הגוף? איך המקום זרימת אנרגיה מרוממת כמו אחרי שיעור יוגה, מדיטציה או סקס, רובינו מרגישים כמו אחרי חיבור למקור חשמל בקטע רע.

המשפט הזה שכולנו אומרים בוורסיה כזו או אחרת: "אלוהימ! למה?! למה זה קרה לי?" בד"כ הולכת לאיבוד אחרי חצי שעה או חצי יום או במקרה הגרוע חצי חיים.

השאלה הזו נאמרת באופן שמצפה לתשובה אבל לא באמת מאמין שיש דרך לתשובה להגיע. ופה הטעות. התשובה מהדהדת סביבנו כל הזמן, בעיקר בשביל ללמד אותנו, בעיקר בשביל שלא יקרה לנו שוב כזה. השאלה היא עד כמה אנחנו טורחים לחדד את החושים שלנו בכדי להצליח לחבר בין התשובה לבין השאלה.