מגנוט מתחיל עכשיו

כל כמה זמן אני מתבוננת במציאות שלי ושואלת את עצמי: האם זה המקום שאני רוצה להיות בו? האם אני שמחה בבחירות שלי? האם אני מרגישה בנתיב הלב שלי?

המציאות שלנו ברגע זה היא תוצר של האמונות, המחשבות, הרגשות והמעשים שלנו. ככל שאנחנו נאמנים לרצון הלב, ופועלים בהתאם, כך שאנחנו חווים את המציאות כ"להיות במקום הנכון בזמן הנכון". המציאות מרגישה מדוייקת ותואמת לרצון.

כשהתיאום הזה לא בא לידי ביטוי במציאות, אנחנו בסוג של "עיוורון שיפוטי" כלפי המציאות כפי שהיא עכשיו, כשבעצם The best things in life are free. שמחה, אהבה, חיבוק, הכלה, נתינה וכו', הם לגמרי במציאות שלנו כל הזמן.

אז מצד אחד חוסר התיאום בין הרצון למציאות זה סימן שיש עוד מה לעשות כדי להמשיך ולשפר ולדייק. להיות אמיצה מספיק כדי להיות נאמנה לרצון הלב.

7 דרכים לתמוך בתדר הלב

לפני כמה ימים צללתי רגשית. הרגשתי שכל מה שאני עושה נתקע באיזה קיר נעלם. האשמתי את מרקורי שבטח שוב בנסיגה, ובשערים האנרגטיים שכל הזמן נפתחים ומשפיעים מידי על אנשים כמוני.

לפעמים אנחנו צריכים קביים, לתחזק שמחה, קלות, אהבה. הנה כמה מעולים שאני משתמשת בהם כשהכל נהיה לי דחוס ואפרורי...

1.    מתיחות.
תנועה מכל סוג, תהיה טובה לשחרור הורמונים שמעלים מצב רוח.
תנועה טובה של הדם וחמצן תמיד יהיו תומכים ל"שמירה על תדר גבוה".
מתיחות מביאות איתן איכות של גמישות. גמישות בגוף מעודדת גם גמישות מחשבתית, והפתרונות מגיעים כשיש להם לאן לחדור.

2.    שתייה.
כשאנחנו מיובשים, הגוף שלנו דחוס, הדם שלנו סמיך, האנרגייה שלנו נמוכה.
שתיית כמות מספקת של מים היא קריטית לגוף, אבל היא חשובה גם לנפש.
שימי לב להקפיד על 2 ליטר מים ביום (אפשר גם תה צמחים).
קפאין מכל סוג (קפה, תה, שוקולד) מוציא מים מהגוף.

מה יקרה אם זה לעולם לא יקרה?

זאת אולי ה-שאלה שאנחנו צריכים לשאול את עצמינו, ומתחמקים ממנה כמו "ניו" במטריקס. אני מאמינה עד עמקי נשמתי שמשאלות הלב שלנו נועדו לגשמה, ושכשאנחנו נאמנים להם, כל המציאות מתגייסת לתמוך בדרך.
אבל השאלה הזו היא בראשיתית, היא חייבת להיות שם, בדרך שלנו. כי כל מה שמסתתר מאחוריה הם הסיבות ל"למה זה לא קורה כבר עכשיו?".
אם היה לי האומץ או חסר הלב לשאול מטופלת פוריות: מה יקרה אם זה לעולם לא יקרה? אני חושבת שאני יודעת מה תהיה התשובה שלה.

להרפות ולנוח בעשייה

ככה הוא כתב: "כאשר אתה מבין שהמציאות יכולה להיווצר רק בזכות אהבתך, אתה מתחיל להבין שאינך יכול ליצור מציאות עם תודעתך".

ואני מסכימה איתו, עם כל מילה. התודעה שלי מסכימה איתו. ואיכשהו המילים האלה לא הצליחו לחלחל מעבר לראש שלי. אפילו הלב שלי מסכימה איתו. אבל משהו בי מתנגד נחרצות. מסרב לנוח.

תקופה ארוכה הייתי מבולבלת. למדתי המון כלים ליצירת מציאות וכולם היו קשורים לשינוי של התודעה, המחשבות, תת המודע. למדתי לדמיין, לתקשר, לעבוד עם עולמות עליונים להגשמה. אבל זה היה מנותק מהמציאות. וזה דרש ה-מ-ו-ן עבודה, עשייה ותחזוקה.

ואז למדתי להרפות, לשחרר, לתת אמון. והרפתי, שיחררתי ונתתי אמון. וכלום לא קרה. כי הפסקתי לתחזק ולקחת אחריות. כבר לא הייתי נוכחת ברצון שלי, אלא קרה שגם הוא נעלם לו אי שם בעולם האתרי.

קינאה ולהרגיש ראויה להגשים משאלת לב

התבוננתי בה רוקדת, חוגגת, חופשיה. נטולת ביקורת עצמית, נקייה מהקטנה עצמית, בפשטות של עצמה, בחגיגה של הרגע הזה. תשומת הלב שלי פתאום זלגה לה פנימה, אל הלב שלי. הוא ממש לא היה מרוצה מכל זה. דיו שחור של קינאה דביקה מילאה אותו, והשחירה את כולי.

איך זה יכול להיות שהיא כן ואני לא? מה כל כך מיוחד בה, שאני...אה...המממ... אופס I did it again. התבלבלתי. נתתי לאשלייה של הבחוץ לחדור פנימה. העברתי את תשות הלב שלי, מהלב שלי, מהנשמה שאני, מהרצון האלוהי שלי, אל משהו חיצוני.

נכון, המופלאה שרקדה את הרגע הזה הזכירה לי: ככה גם אני רוצה. ומה שהיה יותר בריא לעשות היה להצטרף אליה ולחגוג אותי, ועל הדרך גם לסגור את פייסבוק מלך האשלייה של מציאות מהממת.

קינאה נקראת גם צביטה בלב. נכון שזה הולם?! אאוץ' תתעוררי, שימי לב אל הלב, ובואי נחזור למסלול של ההגשמה של מה שבא *לי*.

תנועה אנרגטית

מאז שהתחלתי ללמוד כלים ליצירת מציאות, מצאתי תסכול רב בפער בין הפוטנציאל למציאות. יכולתי לייצר שינויים אנרגטיים, תודעתיים ורגשיים משמעותיים, ואיכשהו ברמה הפיסית, לקח לזה ה-מ-ו-ן זמן להגיע לכדי ביטוי.

זה נכון שהקצב של חומר הוא הרבה יותר איטי ביחס לאנרגיה חופשית. ועדיין, זה חייב להיות משהו ברמת התפיסה התודעתית שיכול לפרוץ גם את הקצב של החומר.

בתטא הילינג אנחנו מטיילים עם תשומת הלב שלנו בין הלמעלה הכי גבוה שיש (הבריאה, הפוטנציאל, הריק) ומתקרקעים אל הארצי ביותר, הדחוס ביותר, החומרי ביותר: מרכז כדוה"א.

המיקוד שלי היה על להביא את הלמעלה למטה. מפוטנציאל למציאות.

אחרי שנים של למידה רוחנית, והתעסקות בעולם הרוח, עברתי ללמוד, לחקור ולהתעסק בלב. ברצון הלב. מצאתי שהכיוונים שלי השתנו לפנימה והחוצה. התכנסות פנימה אל מעמקי הרצון הנשמתי והחוצה אל המציאות כפי שהיא.

תנועה בגוף

"תקיעות היא כאב, וכאב הוא תקיעות" פתגם מתוך הרפואה הסינית
בלי תנועה אין חיים. הגוף שלנו נוצר כדי להיות בתנועה. תנועת השרירים, הדם, הנוזלים בגוף, כל אלה הם ביטוי של חיים.

מים בתנועה הם מים שנותנים חיים. מים עומדים הם רפש ומקור לרקבון וסירחון.
דם בתנועה (לב פועם) הוא הכרח לחיים. כשהדם שלנו סמיך מידי או כשהנתיבים שלו צרים מידי - אנחנו בצרות.

אותה חוקיות נכונה גם למה שהסינים מכנים "צ'י" (וההודים "פראנה"). אנרגיית החיים הזו, שזורמת לנו בגוף, חייבת לזרום באופן הרמוני וחלק. אחרת יהיה במקום אחד הצטברות שתגרום כאב, ובמקום אחר חסר שיגרום לחולשה.

האביב, עונת ההתעוררות, הפריצה, הזמן שאנחנו כמו קמים משנת החורף והכירבולים ומתחילים להניע את עצמינו החוצה אל השמש. העונה הזו היא הזמן להשיב תנועה לגוף.

אני מוצאת שרוב האנשים שאינם מתעמלים באופן קבוע, נופלים תחת אחד משני הקטגוריות הבאות: 

תנועה רגשית

"הרגשות הראשונים הם תמיד היותר טבעיים." (מאדאם דה סבינייה)

רגשות תמיד נמצאים בתנועה, הם באים והולכים, מתחלפים, מעלים ווליום ומורידים. הרגשות שלנו נמצאים בתגובה מתמדת למחשבות שלנו ולתפיסת המציאות שלנו.

כל אחת מאיתנו היא בעלת תודעה ייחודית לה, תפיסת מציאות שבנויה ממליוני אמונות, תובנות ודפוסי התנהלות שנבנו לאורך כל החיים מהעוברות ועד הרגע הזה. רוב האמונות האלה, הגיעו מבחוץ, באופן פאסיבי, וללא סינון של הרצון החופשי (רצון הלב). זה נבנה משיעורים שההורים שלנו לימדו אותנו, שהחברים והקהילה לימדו אותנו, ושיעורים שהמציאות לימדה אותנו.

בנוסף לזה, יש את רצון הלב, הרצון הנשמתי או הרצון הגבוה שלנו. הרצון הזה הוא דווקא רגש מאוד יציב. כל כך יציב וקבוע שהוא יכול במשך 50 שנה להמשיך להבהב ברקע, לנוכח בחירת נתיב חיים שאינו הולם את רצון הלב, וכל הזמן לשלוח אותות: "היי, בבקשה שים לב שהרצון שלך נמצא בחלום ילדות של..."

כשאנו פוגשות את המציאות או לחלופין כשאנו מקבלות החלטה ובוחרות נתיב (גם בבחירות יומיומית פשוטות), יש תגובה של רצון הלב אל מול זה. אם זה הולם את רצון הלב, הרגשות יהיו נעימים. אם זה אינו בהלימה עם רצון הלב, יתחילו להופיע מחשבות, מהסוג שנמצא בגבולות תפיסת המציאות שלנו (שכאמור, היא תפיסה ייחודית ומוגבלת), והרגשות שיעלו יהיו פחות נעימים.

תנועה מחשבתית

"המוח הוא משרת נפלא, אבל אדון נורא." (שארמה)

כשהמיינד שלנו אפוף באשליית השליטה, הוא יכול בקיצוניות שלו להגיע לאחד משני מצבים: תקיעות מחשבתית או לופים מחשבתיים. בשני המקרים, הפתרון שאנחנו מחפשות פשוט לא אמור להגיע משם.

המחשבות שלנו הם זרם אין סופי של תנועה. זה הון של אנרגיה חשמלית שמתבזבזת ללא הרף, ולא תמיד בעבור תוצאה מספקת. לפעמים התוצאות יהיו כאב ראש, עייפות, בלבול או עצבים. זה כמו להוציא הון של כסף בכל יום בעבור משהו שגורם לנו סבל ולא הנאה.

אם היית יכולה להמיר את המאסה האנרגטית הזו, לכל דבר אחר - מה היית בוחרת לעשות עם האנרגיה הזו? 

תחשבי שאם מעט תשומת לב יש לך אפשרות לייצר בחיים שלך יותר שמחה, אהבה, הצלחות, הגשמה. ככל שהמחשבות שלנו יותר ממוקדות על רצון הלב, ופחות מתפזרים לכל הכיוונים, באופן רנדומלי ותגובתי לסביבה, כך היכולת להגשים את רצון הלב, את משאלות הלב, הולך וגדל.

הגשמת זוגיות נשמתית (מתוך סדרת מסרים בנושא "החיבור לאלוהי")

כשנחשפתי לעולם התטא הילינג, נחשפתי גם לרעיון של נשמות תואמות Soul Mates. צמד נשמות שמלוות זו את זו לאורך מסעותיהם בחיים הפיסיים ובחיים האתריים. ישנם המון סוגים של נשמות תואמות - כאלה שהם כאן לתמיכה ויגיעו בצורת החבר הכי טוב, כאלה למטרת זוגיות, כאלה למטרות כלכליות ועסקיות וכאלה לתמיכה בשיעורים נשמתיים משמעותיים (בני משפחה לרוב).

אחד הדברים שמאוד מפתיע לראות היום זה את אחוז המתגרשים ששובר בכל שנה שיאים חדשים. אנשים מתחתנים ומתגרשים לאחר שהיו בטוחים שמצאו את בחיר ליבן, כשבעצם זה אולי התאים במידה מספקת כשנפגשו, והמיינד הצליח לשכנע את הלב שזה קרוב מספיק ומתאים לדרך זוגית ארוכת שנים.

בעבר זה היה עובד יופי, כי התא המשפחתי היה מקודש, והמבחר היה דל, והפחד להיות לבד וערירי היה משמעותי. היום עם תחושת השפע הבלתי נדלה של אפשרויות, הגיע הרבה בלבול, אך גם הרבה תקווה.

מיניות מקודשת (מתוך סדרת מסרים בנושא "החיבור לאלוהי")

לראות את האלוהים, או כמו שהצרפתים קוראים לאורגזמה "המוות הקטן" Le petit mort.
אם תסרקו אחורה את כל הפעמים שבהם הייתן באינטראקציה מינית:
כמה פעמים את יכולה להגיד שהחיבור היה פיסי - גוף אל גוף?
כמה פעמים את יכולה להגיד שזה היה גם פיסי וגם רגשי משמעותי - לב אל לב?
כמה פעמים את יכולה להגיד שזה היה חיבור רוחני - מפגש פיסי, רגשי ונשמתי-אלוהי גם יחד?

כשאני מדברת על חיבור רגשי, הכוונה לחיבור רגשי עמוק, הרמוני, אינטואיטיבי. זה לא רק כשיש נוכחות של אהבה והתרגשות, אלא זו גם נוכחות בלתי מתפשרת, והקשבה לכל ניואנס בתגובות של הגוף של שני הצדדים.

זה להגיע מתוך מקום שהיעדר אג'נדות ואגו, ממקום נקי של סקרנות, ולמידה ספציפית את הגוף שמולנו ברגע הזה בלבד. להיות מוגנת, מוכלת ואהובה, מאפשרים את הפתיחה האנרגטית של הלב ושל הגוף, בכדי לייצר חיבור גם של האנרגיה המינית וגם של האנרגיה הלבבית.

חיבור מיני רגשי מביא איתו ריפוי רגשי מאוד משמעותי. ויוצר העצמה אנרגטית ורגשית מופלאים לשני הצדדים.

מעיין הנעורים (מתוך סדרת מסרים בנושא "החיבור לאלוהי")

מעיין הנעורים הוא תדר פנימי, הוא חזרה פנימה אל האפשרויות הבלתי מוגבלות. כשאנו נוצרים, אנחנו התנגשות מטאורית/אטומית של אנרגיה גברית ואנרגיה נשית, אחד לתוך השניה. החומר והאנרגיה המוכלים בפנים מתחילים את היצירה של הפיסי.

בשלב הזה אנחנו פוטנציאל כמעט טהור. הכול יכול לקרות.
כל פוטנציאל DNA יכול להיות ההבדל בין חיים למוות, בין בריאות לחולי.
ככל שאנחנו נהיים פיסיים יותר, הפוטנציאל האין סופי הולך ומצטמצם מתוך היותו מקובע בהגשמה החומרית. למשל הפוטנציאל של תא אב להתפתח לכל סוג של תא אחר מתקבע על התא שהוא נהפך להיות: עור/שריר/עין... כבר אין לו את הפוטנציאל להפוך למשהו אחר ברגע שהתקבלה "החלטה".

מעיין הנעורים נמצא במקום שאינו מוכן לקבל את המציאות כפי שאנחנו לומדים שהיא קיימת במציאות, באין סוף הדורות שקדמו לנו. ההבנה שיש עוד סוגים של מציאות וקיום גופני-פיסי אפשריים בנוסף לבנייה והרס צפוי מראש. זה מאתגר כל עוד אין לנו הוכחות במציאות שזה אפשרי. אבל לא חייבים להתחיל באי-מורטליות שזה קונספט קיצוני מידי, אפשר להתחיל בהצערת תאי הגוף, ריפוי מחלות, איחוי שברים וחיבור רגשי לנעורים.