סוגים של אהבה

אהבה היא רגש, היא תדר, היא הוויה. 

* רגש, כי אנחנו מרגישים אותה בגוף הפיסי, בעזרת ההורמונים והפרומונים, בזכות מערכת העצבים שקולטת מגע, שמעלה את הדופק, מרחיבה את הנשימה.

* תדר, כי ניתן למדוד אותה. 
ויברציה היוצרת גל אנרגטי בתדירות של 528 הרץ. תבדקו אותי, כנסו ליוטיוב ותגלו עולם.

* הוויה, כי היא הרבה יותר מרגש או ויברציה. 
היא מעל לרגשות, היא אנרגיה יוצרת, בוראת, מקיימת. 
בתטא הילינג אנחנו מגדירים את האלוהות את הבריאה כאהבה ללא תנאי. 
איכות אנרגטית יוצרת, בלתי שיפוטית, מקיימת. 

אהבה טהורה, ללא תנאים היא הבסיס להיותנו אנושיים.
אנחנו ישויות של אהבה. נולדנו מתוך אהבה אלוהית, אהבה הורית (בתקווה), והגענו לכאן לחגוג אהבה. לא מאמינים? שימו לב איך זה מרגיש לאהוב. זה פשוט נעים. פשוט ונעים.
הדמיון שלנו מספר שלנו שיש טוב ורע, ואור וחושך, וזה אחלה לחוויה האנושית שלנו. אבל אנחנו עדיין אהבה. מעלה לדואליות הארצית של יין ויאנג, אנחנו חלק מהוויה האין סופית הזו של אהבה. רוצים להאמין אחרת? אחלה - שימו לב רק מה זה עושה לכם בגוף. ומה ההשלכות של זה עליכם לאורך עשורים. בטוחים שזה משרת אתכם?! שככה בא לכם לחיות?

אהבה עצמית


תראו את זאת איך היא מאוהבת בעצמה!
נכון שזה נשמע כמו אימרת גנאי?! עושה קצת להתכווץ בלב?! 

טמטום טוטאלי.
צריך לא להבין אהבה עצמית כדי להוציא כאלה מילים מהפה.
אהבה עצמית היא ה-תשתית להגשמה עצמית, למימוש מי שנועדנו להיות.
ה-כאב הכי גדול שלנו הוא תחושת הפיספוס.
החוויה שיש יותר לחיים האלה.
המרדף הזה אחרי האושר.

אנחנו ראויים לחיות את החיים שאנחנו מרגישים בלב שנועדנו לחיות, והמצליחים לתחזק רק בדמיון שלנו בסוד.
בהיעדר אהבה עצמית אין סיכוי שזה יקרה.

אז מה זה לא?
אהבה עצמית היא לא מילה נרדפת לאגו.
היא לא מילה נרדפת לאגואיסטיות או נרקסיזם.
להפך, אלה ביטויים מובהקים של חוסר שלה, של בור רגשי שמנסים נואשות למלא.
ממש כמו נתינת יתר וריצוי והיעדר גבולות. בור. 

זוזי!

מכירים את זה שכל התוכניות קורסות ביחד? את הימים האלה שכל מה שסידרתם מתהפך לבלאגן מופלא? כאילו כל הבעיות התעוררו יחד לעשות אמבוש משותף?! פעם ימים כאלה היו הופכים אותי. הייתי כועסת או מרגישה שכולם נגדי. בחמישי האחרון היה לי יום כזה. וכאילו כעסתי. אבל לא באמת. הרגשתי איזה תסכול עולה, ואיזה רגש ישן של "עוד פעם זה". אבל בכנות, ידעתי שזה בסדר. הרשתי לעצמי לכעוס, להתעצבן, להיות מתוסכלת. ישבתי בים וחייכתי לי פנימה אל הלב, וחשבתי לעצמי: טוב נו, בואי נראה לאן זה מזיז אותי עכשיו. זה נחמד שיש לי אג'נדה ושאני קובעת תוכניות, כי ככה אני מייצרת מציאות בפועל. אבל, הנה הגיע המציאות ופגשה אותי חזרה, ואמרה לי בדרכה: "זוזי". אז זזתי. בדקתי בעולם הרגשי שלי, מה שנמצא שם שמבקש ממני לזוז. בדקתי בתודעה שלי, מה יש שם שמבקש ממני לזוז.
מצאתי, טיפלתי, סיימתי עם הסיפורים הפנימיים שלי תוך פחות מחצי שעה, והתפנה לי מקום לייצר תוכניות חדשות, הולמות יותר. כאלה שמכבדות את העבר, ובונות את העתיד כפי שאני רומה ולא מתוך אותם פחדים ישנים שמנהלים את המערכה אם לא מנקים אותם. בפחות מחצי שעה, בזכות האבולוציה של הרגש והמיינד, לא התפלשתי בסערת רגשות, המיינד שלי לא העיף אותי למיליון מחשבות ופתרונות.

לסלוח זה אנושי. חמלה זו כבר איכות אלוהית.


לסלוח זה אנושי. חמלה זו כבר איכות אלוהית. זה היכולת להראות מהלב, ממבט על, על הסיטואציות שאנחנו חווים. 
להבין באמת שכולנו כאן לחוות, ובזכות זה אנחנו כל כך שונים וכל כך דומים.


חמלה זה לא רק לסלוח פנימה, לעצמי.
חמלה זה לא רק לסלוח החוצה, לאידיוט שהוביל לתחושות והרגשות הנוכחיים.
חמלה זה גם ללמוד מהסיטואציה על עצמי, לגדול אל תוך הלמידה, לסלוח פנימה והחוצה, לשחרר את החוויה ולשכוח אותה. היא כמו צליל שהתחיל ונגמר. אין למה להיאחז בה. 
לשכוח.

לאורך השנים שאני מלקטת כלים טיפוליים, גיליתי את האו'פונופונו.
מבחינתי זה כמו ממתק פלא של חמלה.
הוא כל כך פשוט ליישום, ויש כל כך הרבה שאפשר לעשות איתו.

ארבעת המשפטים של האו'פונופונו מפרקים רגש, מפרקים זיכרונות, מפרקים את הסיפורים שאנחנו מספרים לעצמינו. כשאני משתמשת בשיטה הזו בסדנת #לבולוציה! אנחנו מתייחסים אל דמות בתוכנו שזקוקה לריפוי, כזו שמנהלת לנו את סדר היום, ושוללת מאיתנו את חופש הבחירה להתמודד עם סיטואציות כפי שהיינו רוצים להתמודד: